|
|

מצוות עונה

א – מעלת המצווה

האדם השלם הוא אדם שחי באהבה ושמחה עם בת זוגו, שאין האיש שלם בלא אשתו, ואין האשה שלימה בלא בעלה. ועיקר האיחוד שביניהם בא לידי ביטוי במצוות עונה, שעל ידה הם מתאחדים לגמרי, מבחינה רוחנית וגשמית כאחד, ועל ידי כך הנישואין שלהם שלמים. מצווה זו צריכה להתקיים בתשוקה ושמחה יתירה, כשהאיש רוצה לענג ולשמח את אשתו ככל היותר, והאשה רוצה לענג ולשמח את בעלה ככל היותר . ועל כן נקרא שמה של מצווה זו 'שמחת עונה', שאין שמחה גדולה ממנה בעולם הזה, והיא מעין שמחת עולם הבא .

במסגרת הנישואין אדם יכול לקיים בשלימות את מצוות "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח), שעליה אמר רבי עקיבא שהיא "כלל גדול בתורה" (ספרא שם). מפני שרק בין בני הזוג האהבה מתקיימת בשלימות בכל תחומי החיים, הרוחניים והגשמיים. נמצא שעל ידי שבני הזוג חיים יחד באהבה, כשכל אחד מהם אוהב את בן זוגו לא פחות ממה שהוא אוהב את עצמו, ורוצה לשמח אותו לא פחות ממה שהוא רוצה לשמוח בעצמו, הם מקיימים באופן תמציתי את כל התורה (האר"י ספר הליקוטים עקב).

גדולה מצווה זו שעל ידה השכינה שורה ביניהם, כפי שדרש רבי עקיבא (סוטה יז, א): "איש ואשה, זכו – שכינה ביניהם, לא זכו – אש אוכלתם". בשם איש מופיעה האות 'י', ובשם אשה מופיעה האות 'ה', יחד שם י-ה.

וכל כך גדולה מעלת הנישואין, עד שאמרו חכמים (יבמות סג, א): "כל אדם שאין לו אשה אינו אדם". עוד אמרו (יבמות סב, ב): כל אדם שאין לו אשה שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה, בלא תורה, בלא חומה, בלא שלום. וכמובן שגם כל אשה שאין לה בעל, חסרה את כל המעלות הללו. וכיוון שמצוות עונה היא הביטוי היסודי של הנישואין, הרי שכל המעלות הללו קשורות במישרים למצווה זו (להלן ד, ח).

הואיל ויסוד החיבור שבין איש לאשה חשוב כל כך, גם היצר שבו גדול במיוחד, ונתן הקב"ה בחירה לאדם להטותו לטובה ע"י כך שישמח את אשתו וישמח עם אשתו ובכך יקדש את יצרו ויעלה אותו למדרגת יצירה של קדושה ומצווה.

ב – שמחת עונה

במצב רגיל אדם דואג לעצמו, כי אם לא ידאג לעצמו מי ידאג לו? אפשר לטשטש את המציאות הזו על ידי חברויות שטחיות ובידור, אבל ברגעי האמת, כשהאדם מכיר את בדידותו, הוא חש עצבות נוראה. זה הצער הקיומי שמלווה את חייו של האדם, זה המוות שמלווה אותו בעודו חי. וככל שהוא מפוכח יותר, כך מכאובו גדול יותר. הבדידות מביאה את האדם לידי אנוכיות, לכך שידאג לעצמו בלבד, ואז הוא מתרוקן מערכים, ונותר בלא משמעות לחייו ובדידותו גוברת.

התיקון לזה היא מצוות "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ". כאשר אנשים מבינים שיש ערך מקודש לחברות שלהם, הם נעשים טובים ומוסריים יותר, והם מתחברים זה אל זה באמת ומפיגים את צער בדידותם.  מצוות "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" יכולה להתקיים בשלימות בין בני הזוג, ובכך היא מתקנת את האדם תיקון גמור. על ידי אהבת אמת זו, האדם מצליח לפרוץ את גבולותיו האנוכיים ולאהוב את בת זוגו ולדאוג לה לא פחות ממה שהוא אוהב את עצמו ודואג לעצמו.

הביטוי הבולט לכך הוא במצוות עונה, בה מרוב אהבה ועונג גבולותיהם נפרצים, האיש יוצא אל אשתו והיא יוצאת אליו, והם נגאלים מבדידותם ומתאחדים. ואז הם שמחים באמת, שמחה שאין דומה לה, ודופק החיים פועם בהם ומתקשר לכל החיים שבעולם ועולה עד למקור החיים.

וכך הוא שמה של מצווה זו – 'שמחת עונה' (פסחים עב, ב; ע"ז ה, א). בשמחה זו יש גילוי אלוקי, וכפי שכתב המהר"ל (באר הגולה ה, ד): "והחבור הזה אל תאמר כי הוא דבר גשמי כמו שאר בעלי חיים, אין הדבר כך, כי יש להם לאיש ואשה כוח החיבור מן השם יתברך… כי בהם נשתתף שמו, הוא שם י-ה… (סוטה יז א), לומר כי השם יתברך מחבר הזיווג הזה ומאחד אותם, לכך שמו ביניהם".

מצווה זו היא מעין עולם הבא, מעין אלומה של אור ממקומות גבוהים ומתוקנים אל העולם הזה החשוך, שהמסכים והמחיצות מסתירים את האור מלהגיע אליו, עד שאמרו חכמים שהוא דומה ללילה (חגיגה יב, ב). כל המצוות צריכות לשמח את האדם שמחה יתירה, מפני שעל ידן הוא מתקשר למקור החיים, ועל ידן הוא זוכה להשתתף בהוספת חיים לעולם. אולם מפני המחיצות והמסכים שמסתירים את האור והחיים האלוקיים, אין חשים בזה כמעט. אמנם חשים סיפוק על כך שעושים את הדבר הנכון, אבל לא זוכים להרגיש תענוג ממשי בגוף המצווה עצמה. וזהו שאמרו חכמים (אבות ד, טז): "העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא, התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין", כי העולם הבא הוא עיקר מקום קבלת השכר. אולם במצווה מופלאה זו האדם זוכה לחוש את התענוג המופלא שראוי לחוש בעת קיום המצווה, והרי היא מעין עולם הבא (גם השבת היא מעין עולם הבא). ולכן מצווה זו היא שער שעל ידה יכול אדם לזכות לראות את עולמו בחייו, שעל ידי קיומה כראוי, הוא יכול לזכות גם בשאר המצוות לתענוג שהוא מעין עולם הבא (עיין זוהר ח"ב רנט, א).

ג – כללי המצווה

מצוות עונה היא שיתייחד האיש עם אשתו באהבה ושמחה יתירה, ויענג אותה ככל יכולתו עד שתגיע לשיא השמחה, ויתייחד עימה בייחוד גמור עד שזרעו יצא לתוכה באותו מקום שבו היא יכולה להתעבר (להלן ב, א). וזהו שנאמר (שמות כא, י): "שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע". כיוון שהאיש מוגבל ביכולתו הגופנית, הרי שעונת המצווה נקבעת על פי מה שיכולתו הגופנית וצרכי עבודתו מאפשרים לו.

אמנם מצווה זו היא עיקר ויסוד הנישואין, והמבטל אותה כדי לצער את אשתו עובר באיסור תורה של "וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע". ואם ביטל אותה מתוך רשלנות בלא כוונה לצערה, עובר באיסור מדברי חכמים. ויש אומרים שגם בזה עובר באיסור תורה.

בנוסף לכך, על ידי מצוות עונה מקיימים האיש והאשה בשלימות את מצוות (ויקרא יט, יח): "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ". ועניינה שידאג כל אחד מהם לטובתו של בן זוגו ככל יכולתו. וכיוון שהתענוג הגדול ביותר שיש לאדם בעולם הזה קשור למצוות עונה, אם האיש מחסיר מאשתו תענוג שמשמח אותה הרי שהוא עושק אותה, שאין לה אדם מלבדו שיכול להעניק לה את השמחה הזו. ואם היא מחסירה ממנו תענוג שמשמח אותו, הרי שהיא עושקת אותו, שאין לו בעולם מי שתשלים את חסרונו (להלן ב, א).

ד – משמעות המילה 'עונה'

נאמר (שמות כא, י): "שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע". שְׁאֵרָהּ, היינו שבעת הייחוד יהיו בקירוב בשר. כְּסוּתָהּ, היינו השמיכה והמיטה המשמשת אותם בעת החיבור. וְעֹנָתָהּ זה החיבור עצמו (רמב"ן שם, כתובות מח, א). ויש שפירשו שְׁאֵרָהּ היינו מזונה, כְּסוּתָהּ אלו בגדיה, וְעֹנָתָהּ זה החיבור (רש"י על שמות, כתובות שם). נמצא שהכל מסכימים שמצוות עונה היא עיקר הנישואין, שעל ידה באה לידי ביטוי האהבה השלימה שביניהם. אם כן מדוע מקשרים את מצוות עונה לחובתו של הבעל לדאוג גם לרווחתה הפיזית של האשה במזון ובבגדים? אלא שאהבה השלימה כוללת בתוכה גם תחושה עמוקה מאוד של אחריות לטובתו ורווחתו של בן הזוג, ואיך יתכן שבעל שאוהב באמת את אשתו לא ידאג למזונה וכסותה. ואם אינו דואג, הרי שאין אהבת אמת במעשה החיבור שביניהם אלא מעשה אגואיסטי של עינוג עצמי בלבד. לכן הקשר השלם שביניהם חייב לכלול בהגדרתו גם אחריות מלאה למזונה בגדיה ורווחתה של בת הזוג.

שלוש משמעויות למילה 'עונה': א) לשון עת וזמן- שמצווה זו מתקיימת לפרקים לפי כוח האיש וצרכי עבודתו (רמב"ן, אבן עזרא שמות כא, י). ב) לשון היענות- מצוות עונה היא לקיים את הייחוד בתענוג ושמחה, באופן שהם נענים זה לזה.

לשני הפירושים הללו משמעות הלכתית: א) שחובה על האיש לקיים את החיבור בזמנים קבועים, לפי כוחו ועבודתו. ב) שהחיבור ביניהם צריך לתת מענה משמח לתשוקת אהבתם.

מצווה זו נקראת בלשון חכמים 'דרך ארץ', מפני שכל איש מטבעו צריך לאהוב את אשתו, להשתוקק לבוא אליה ולענג אותה ולשמחה ככל האפשר. וכל אשה מטבעה צריכה לאהוב את בעלה ולהשתוקק שיבוא אליה ולענג אותו ולשמחו ככל האפשר. שכך ברא ה' את האדם, שמטבעו הטוב הוא רוצה בכך. ורק מי שחלה בגופו או נפשו אינו חש בתשוקה זו. הרי שהמצווה באה לכוון, לרומם ולקדש את הטבע, אבל לא לבטל את התחושות הטבעיות שעל ידן מקיימים מצווה זו (להלן ב, ד). גם תדירות קיום המצווה נקבעת על פי כללי דרך ארץ, היינו לפי המציאות בה בני הזוג חיים .

ה – מעלת החיבור שבין איש לאשה

חיבור ואיחוד זה נפלא כל כך, עד שהוא המשל לחיבור העליון שבין הקב"ה לעם ישראל, שנאמר (ישעיהו סב, ה): "וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלוֹהָיִךְ". "אמר רבי עקיבא: לא היה כל העולם כולו כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל, שכל הכתובים קודש ושיר השירים קודש קודשים" (תנחומא תצוה ה'). הרי שהאהבה שבין האיש לאשתו עליונה ונשגבת כל כך, עד שיש בה דמיון וביטוי לקשר המקודש שבין ה' לעמו. יתר על כן, מתוך הקשר שבין ה' לעמו, נמשך הקשר שבין בני הזוג שמתחברים זה עם זה בקדושה ואהבה (להלן ג, טו), ומתוך כך נמשך הקשר שבין הבורא ועולמו, וחיים וברכה ושלום נמשכים לכל הברואים.

וכן מצינו שצורת הכרובים שהונחו בקודש הקודשים על הארון המקודש היתה כצורת איש ואשה בעת קיום מצוות עונה. אמרו חכמים (יומא נד, א): "בשעה שהיו ישראל עולים לרגל מגללים להם את הפרוכת, ומראים להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה, ואומרים להם: ראו חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה". וכשפסקו ישראל לעשות רצונו של מקום, נפרדו הכרובים זה מזה והפנו את פניהם אל הבית (ב"ב צט, א).

ועוד לאחר מתן תורה, שציווה ה' למשה (דברים ה, כז): "לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם", פירשו חכמים (ע"ז ה, א): "לשמחת עונה". מי שאינו מבין את ערך המצווה יכול לחשוב שלאחר המעמד הנשגב של מתן תורה אין ראוי לעסוק בדברים שכאלה, אולם ההדרכה האלוקית היתה הפוכה, שובו לשמחת עונה! משמע שאדרבה, דווקא מתוך הקדושה שהתגלתה במתן תורה יש לחזור לקיים את מצוות העונה בשמחה.

ודבר אינו מובן דווקא לרבים מחכמי אומות העולם, כי לדעתם תענוגי העולם הזה שייכים לחומר ולחטא ומנותקים מענייני הקדושה הרוחניים. אולם תפקידם המיוחד של ישראל לגלות את אמונת הייחוד, שה' הוא האלוהים בשמים ובארץ, ולכן כאשר הייחוד בין איש לאשה נעשה כהלכה, מתגלה בו הקדושה השמחה והברכה!

ו – מצוות עונה אינה תלויה בפרו ורבו

נכון הוא שעל ידי מצוות עונה מקיימים מצווה נוספת – 'פרו ורבו'. וגם מכך אפשר להבין את גודל מעלת מצוות עונה, שעל ידה האיש והאשה זוכים להשתתף עם הקב"ה בהולדת אדם. אמנם אין מצוות עונה תלויה במצוות 'פרו ורבו', ולכן מצוות עונה קיימת במלא תוקפה גם בתקופות שאין אפשרות שהחיבור יוביל להיריון, כגון בעת שהאשה מעוברת או מניקה או כשעברה את גיל הפוריות או כשהיא עקרה.

אמרו חכמים שככל שמקיימים את מצוות עונה יותר בשמחה, כך זוכים שהילדים יהיו בעלי תכונות טובות יותר (עירובין ק, ב; ). לעומת זאת, כאשר החיבור בין בני הזוג אינו נעשה בנאמנות ואהבה, עלולים להיוולד מהם בנים לא טובים, ואלו הם בני תשע מידות (כמבואר בנדרים כ, ב, ).

וכן כתב בספר מנורת המאור: "כשהאיש והאשה אוהבים זה את זה ומשמשים בפיוס ומכוונים שיצא מהם זרע הגון, הקב"ה ימלא משאלתם ויוציא מהם בנים הגונים" (נר ג' כלל ו, ב).

עוד אמרו חכמי הנסתר, שמכל חיבור וחיבור שנעשה בקדושה ואהבה, מתווסף שפע חיים וברכה בעולם. וכפי שכתב השל"ה: "מכל ביאה וביאה כשהיא בקדושה, יצא ממנו פעולה טובה. ואף שאין אשתו מתעברת… אינו בכלל מוציא זרעו לבטלה, אלא מתהווה מזה נשמה קדושה… כי מכל ביאה נשפע נשמה, ואלו הנשמות באו לוולדות אחרים". ולכן "אברהם היה משמש מיטתו עם שרה אף שהיתה עקרה, וחס ושלום שיהיה לבטלה".

עוד ראוי להוסיף, שגם לאחר שבני הזוג כבר הולידו את ילדיהם, על ידי התקשרותם באהבה ושמחה, הם מוסיפים חיים וברכה בכל העולמות, ובמיוחד לאלה המקושרים לשורש נשמתם. הרי שבכל זיווג שנעשה באהבה ותשוקה, הם ממשיכים תוספת הארה וברכה לנשמות ילדיהם.


או

התחבר